איך מתנהל מפגש תרפיה בתנועה?

ישנן כמה גישות לנהל מפגש תרפיה בתנועה. 

אחת מהגישות היא של מרי ווייטהאוס.  על פי גישה זו מפגש תרפיה בתנועה מתנהל באופן הבא: המטופל שהוא גם החוקר, עוצם עיניו ונע מתוך הקשבה לפנימיותו כאשר העד/ המטפל צופה בו.

לתפקיד העד, הצופה באדם הנע יש ערך תרפויטי חשוב ומרכזי בזמן מפגש תרפיה בתנועה, העדות מעניקה למטופל תחושה של נוכחות ונראות.

האדם הנע, רוקד ללא ההנחיה חיצונית של המטפל וללא מוזיקה, אלא מתוך הקשבה פנימית עמוקה לתחושות גוף, רגשות, זיכרונות, דימויים ואימפולסים גופניים.

תרפיה בתנועה מאפשרת למטופל לנוע בחופשיות ללא שיפוטיות וליצור עבורו סביבת תנועה בטוחה.

סביבת כזו תיווצר כאשר המטפל מתבונן, מקשיב, מכיל ומאפשר לאדם הנע לנוע בחופשיות וללא שיפוטיות.

במהלך טיפול בתנועה המתנועע מגיב לתחושות, דחפים פנימיים, דימויים וזיכרונות שעולים מתת המודע.

כאשר העבודה מעמיקה, התנועה מתארגנת בדפוסי תנועה מסוימים, בחלקי גוף מסוימים, במקצבים מסוימים ובתבניות מרחביות אופייניות.

בהדרגה התנועה מונעת על ידי רגשות ותחושות ופחות על ידי חשיבה מודעת ומתארגנת על פי התפקוד הדומיננטי של האישיות.‏.

הנע עוצם את עינו מתוך מטרה להקשיב לתחושות הפנימיים. אך אם הוא מתחיל בתנועות רחבות של הסתובבות, סחרור, קפיצה כל תנועה העלולה להוביל להתנגשות בחלונות, ברהיטים, או בכל דבר אחר חשוב שהעיניים יהיו פקוחות.

גם אם התנועה היא קטנה ואיטית יותר, הנעים צריכים ללמוד לפקוח את עיניהם מפעם לפעם, כדי לשמור על אוריינטציה בחדר.

קשה לעשות זאת מבלי לאבד את המיקוד המכוון פנימה. אך אם העבודה כוללת מפגש אמיתי בין המודע ללא מודע, שמירת התחושה של מיקומו בחדר הופכת להיות חלק מנקודת המבט המודעת. קל לומר זאת, אך לעיתים קרובות מאוד קשה הדבר לביצוע.

כשמישהו נע בצורה שכזו, העיניים בדרך כלל רוצות להישאר עצומות. לפקיחת העיניים גם לכדי סדק דק נדרש מאמץ עילאי.

מידי פעם מרגיש הנע כאילו עיניו סגורות בדבק.

אך מאבק זה הינו חלק חיוני מן הדמיון הפעיל, כלומר, לפתח את היכולת לסבול את מתח הניגודים להיפתח לגמרי ללא מודע, תוך שמירה על אוריינטציה מודעת חזקה.

בסיום התהליך התנועתי המטופל מתבקש להביע בדיבור או בכתב את שחווה בתנועה.

תפקידו של שלב זה לארגן את החוויה התנועתית.

בשלב הבא ישתף המטופל את העד/ מטפל שצפה בו וביחד יעבדו את החוויה אשר חווה המטופל.

שלב העיבוד הוא שלב חשוב בתהליך הטיפולי וצריך להיעשות ברגישות ומיומנות רבה.

העד מגיב לביטויים הגופניים והרגשיים שעלו מתוך התנועה.

הוא מתאר ללא פרשנות ושיפוטיות את שראה ומשתף את המטופל בדימויים, תחושות ורגשות שעלו בו תוך כדי הצפייה.

השיקוף האמפטי שעושה המטפל בתנועה מאפשר למטופל להיזכר בתנועות שעלו בו מתוך התת-מודע ולעשות עליהם רפלקציה (מדוע עלו? ומה משמעותם?)

תהליך הרפלקציה מאפשר למטופל להרחיב את מודעותו.

כלומר, חקירה מעמיקה ועימות עם תכנים שהודחקו אל הלא מודע תאפשר לאדם לשלב אותם באופן פתור ומעובד במודע כחלק אינטגרלי מאישיותו .‏

באמצע התנועה, אנשים לעיתים קרובות נזכרים בהיבט חד במיוחד של חלום או בחווית ילדות מוקדמת.

לדוגמא , “בשעה שאחת המטופלות נעה נמוך, קרוב אל הרצפה, היא לפתע נזכרה, במלוא העוצמה, בהרגשתה כשנפלה ושברה את הרגלה בגיל שש.

באותה דרך אקראית, אחת מרגליה הסתובבה בסוג מסוים של מתח מסובב, בעקבות כך בא זיכרון.

היתה זו הפעם הראשונה בשנים האחרונות בה היא נזכרה בתחושות הכואבות, חסרות הישע והמשפילות, שהציפו אותה כאשר ניסתה לקום על רגליה, אך ללא הצלחה.

אלו היו בדיוק אותן תחושות שהביאו אותה לאנליזה.

היא חשה בלתי מסוגלת “לנקוט עמדה” או לעמוד על שתי רגליה”, תהליך הדמיון הפעיל בתנועה לקח אותה הישר אל הליבה הרגשית של התסביך שלה”.

תיאור קצר זה מדגים את הקשר החיוני בין הזיכרון ובין הגוף הנע. דומה שזיכרונות מסוימים מאוכסנים בצורה קינסתטית, והצורה הטובה ביותר לשלוף אותם היא באמצעות תנועות הגוף.

לעיתים התנועות נראות אקראיות. בפעמים אחרות אנו מגלים שתנוחה או מחווה מסוימת תמיד נמצאת שם – אין זה משנה מה אנו עושים, איננו יכולים להימלט ממנה.

אך בין אם התנועה המכילה בתוכה זיכרון מסוים מופיעה באקראי, ובין אם בעקביות, זהו הקשר המוחשי שלנו אל העבר.

בניגוד לתנועה מודעת, נושאים העולים מתוך הלא מודע האישי הינם קשים לזיהוי, בעיקר בשלבי העבודה הראשונים.

אך כשהתבניות מזהות ועובדים איתן ניתן לעקוב אחרי מרביתן אל האירועים מן העבר בעלי המטען הרגשי, אשר מסיבה זו או אחרת אי אפשר היה בזמנו לחוות אותם במלואם.

כאשר לא ניתן להרגיש ברגשות חזקים, הם מתפצלים ויוצרים את הליבה הרגשית של התסביך.

גישה נוספת לניהול מפגש תרפיה בתנועה – ע”פ גנט אדלר

גנט אדלר מתארת דפוס ייחודי בתהליך התנועה של אישה צעירה המכונה “הת’ר” בעודה שוכבת על צידה… היא הרימה רגל אחת מתוחה כלפי מעלה, ואז הורידה וכופפה אותה, כשכף רגלה שטוחה על הרצפה, אל מול רגלה השניה. אז דחפה את גופה מעל לרצפה בעזרת רגלה המכופפת כשהיא מסובבת את גופה בתשעים מאלות.

אדלר ממשיכה לתאר כיצד דפוס זה התפתח והפך לסיבובים רבועים רצופים , צמודים לקרקע, אשר הובילו את הנעה להתפרצויות זעם קצרות, אך מאוד מפחידות.

הת’ר כתבה ביומנה: מדהים כיצד הגוף שלי זכר את התנועה הזו שהמוח שכח”.

גנט אדלר מספרת שלנעה זו היו התפרצויות זעם תכופות בין הגילים 9-12. עתה כאשה צעירה, תהליך התנועה החזיר אותה אל הליבה הרגשית של אותו תסביך.

במפגשי התנועה היא ניסתה לעצור או לשנות את הרמת הרגל, את דפוסי הדחיפה והסתובבות, אך מצאה שהיא אינה מסוגלת להימלט מהם.

לא משנה מה עשתה, התנועה החופשית החזירה אותה לדפוס הייחודי הזה, אשר נותר טעון בתחושות לא רצויות של זעם וחוסר ישע.

כשהת’ר הפכה יותר ויותר ערה לכעסה ולדרכים המודעות והלא מודעות הרבות בהן היא נמנעת ממנו, היא היתה מסוגלת להכיר בקיומו של מצב חיים נוכחי שתסכל אותה, ולדבר עליו בפתיחות רבה יותר.

הוא הוביל לדימוי ספונטני של מוותר וחיים חדשים, שהיה מאוד מרגיע לגביה. לבסוף, דפוס הרמת הרגל, הדחיפה וההסתובבות, לקחו את כל כולה אל תוך פרץ זעם פראי, ודרכו.

בנוסף לדפוסי תנועה ייחודיים, איברי גוף מסוימים עשויים לשאת בחובם רגש מודחק

. לדוגמא , אברי גוף מסוימים נושאים בתוכם מתח מוגבר. איברים אחרים עשויים להראות ולהיחוות כמתים. ישנם גם פעמים בהן כאב פסיכולוגי הינו כה בלתי נסבל, עד כי הוא הופך לסימפטום הגורם אי נוחות גופנית.

כך או אחרת, מצב גופני מסוים מושך אליו תשומת לב. אם הנע יכול להישאר ממוקד באיבר או בסימפטום הגופני כפי שהוא מבלי לנסות לשנותו, תהליך ההכחשה וההדחקה עשוי להתבטל.

תנועה סמלית רבת משעות עשויה לעלות יחד עם תחושות המתקשרות לתסביך. כשזה קורה, אנו רואים סמל בתהליך השינוי כשהוא יוצא מתוך הבלתי מודע האישי ולובש צורה הבעתית שניתן לסבול אותה, ושניתן להבינה בצורה מודעת.

גנט אדלר 1973 מדגימה תהליך שכזה:

“במפגש הראשון ניכר שידיה מתוחות יותר מכל יתר גופה. היא כתבה ביומנה: “מה שהיה מעניין , שככל שניסיתי להרגיע אותן , הן הפכו מתוחות יותר.” במפגש השני , כשידיה היו מתוחות בצורה יוצאת דופן, הצעתי לה להתמקד בהן, ולהניח להן ללכת לאן שהן רוצות, מבלי לנסות לגרום להן להירגע. היא הצליחה לעשות זאת בקלות, ועד מהרה נצמדו ידיה זו לזו בחוזקה, כל גופה שקע, ופניה נראו עצובות מאוד. בסופה של ההתנסות הזו היא דיברה בקצה על תחושת עצב. במפגש החמישי ידיה של התר היו כבר נעוצות בעצמה, והיא הפכה ערה לתחושה של כעס שבעבע מתחת לעצב”.

להכיל את הרגש אין פירושו להדחיק אותו או להתכחש לקיומו, ואין פירושו להיפטר ממנו באמצעות טיהור קתרטי. להכיל פירושו להרגיש עמקות את מה שנמצא בתוכנו, לשאת את אי הנוחות האיומה, ולמצוא דרך להביע אותו בצורה סמלית. הבעה סמלית בתנועה מחזיקה בתוכה את המתח בין הניגודים. אנו חשים בהשפעה המלאה. אך בה בעת האגו שלנו מתבונן. התפתחות מתרחשת כשאנו מכילים את הרגש.

 

 

מאמרים נוספים

תרפיה בתנועה

תרפיה בתנועה

תרפיה בתנועה נולדה בארצות הברית כתוצאה משיתוף פעולה בין פסיכולוגים ופסיכיאטרים לבין אנשים מתחום הריקוד, שהבינו את הפוטניציאל הטיפולי הטמון בריקוד. ואמנם, הטיפול בתנועה מעוגן

לקרוא עוד

מיינדפולנס בתנועה תמות מרכזיות

יעילות הטיפול דרך מיינדפולנס בתנועה נבדקה במחקר אקדמי באוניברסיטת חיפה על ידי שליו שמעוני. במחקר נמצאו כמה תמות מרכזיות: תמה של מסוגלות וביטחון עצמי, תחושת

לקרוא עוד