קולט דאולינג בספרה "תסביך סינדרלה" שהיה רב מכר גדול בארה"ב, כותבת כי נשים ממשיכות לאחוז בצורכי התלות שלהן זמן רב אחרי אותו שלב התפתחותי שבו הצרכים הללו תקינים ובריאים. בלא יודיען אנו נושאות בתוכנו תלות בגבר, כמו מחלה המתחסנת מאליה. אנו נושאות אותה עמנו מגן הילדים, דרך בית הספר והאוניברסיטה, עד אל הקריירה ואל "הסדר" הנישואים הנוח.
מעטות הפעמים בהן אנו בכלל מודעות לאי נכונותנו לעמוד על שתי רגלינו, משום שלמדנו שתלות זו היא הטבע השני שלנו – נשים הן בריות זיקתיות, הן מזינות ונזקקות – כך נאמר לנו הרבה שנים. כפי שלמדנו מן הפרקים הראשונים, זוהי תלות שנכפתה עלינו דורות על גבי דורות, במשך אלפי שנים, עד ששכחנו מהו חופש.
ייתכן וחלקכן תקראו ותאמרו לא אני לא תלותית בכלל, אני עצמאית, מפרנסת את עצמי, נוסעת לבד לטייל בעולם וכו'. אבל אם נביט עמוק פנימה נגלה שלא חשוב כמה אנחנו מוכשרות, יצירתיות מתחת לכל זה קיימת כמיהה עמוקה לגבר שיבוא ויציל ויגן עלינו מפני החיים שרובינו תופסות אותם (את החיים עצמם) באופן לא מודע כגבר אלים, לא מתחשב ולא מקשיב לרצונות ולרגשות שלנו.
* * *
תלות בגבר היתה אצלי מודחקת המון שנים, עבדתי קשה לנתק ולדכא אותו מעצמי. גם אני הייתי בטוחה שאני לא תלויה בגבר, למדתי ופרנסתי את עצמי וגם כשנכנסתי לזוגיות האמנתי שאני לא זקוקה לאף אחד חיצוני שיספק לי ביטחון. "אני לא זקוקה לגברים", כך הכרזתי. היום אני מבינה שמאוד רציתי שכך יהיה המצב, רציתי להיות חופשיה מתלות. וככה כמו כל דבר שהוא לא אמיתי הוא בסוף מתפוצץ לנו בפנים ואכן היה מפתיע לגלות איך בשלוש שנות נישואים שהגיעו לסיומם, הספקתי לפתח כזאת תלות בגבר בלי שהייתי מודעת לכך בכלל. פתאום תחושת ההגנה והביטחון שעטפה אותי נלקחה ממני והרגשתי ערומה ומפוחדת בלעדיו במיוחד לאור העובדה שחבקתי תינוקת פחות משנה.
כל זמן שהדחקתי את הפחד שלי להישאר לבד, הפחד מלהתמודד עם העולם, לא יכולתי באמת לקחת אחריות על חיי. נדהמתי לגלות איך בתקופה כל כך קצרה של נישואים נרדמתי לתוך תחושת העונג שבה אני חוסה בצלו של גבר ששומר עלי מפני העולם, גיליתי כמה היה לי נוח להישאר ילדה קטנה להחליף את אבא שלי בחתן. אך לשמחתי החיים לא נתנו לי לישון יותר מידי זמן הן עוררו אותי בסטירת לחי מצלצלת.
כל הרעיונות שהחזקתי לגבי עצמי התרסקו אחד אחרי השני, גיליתי שלא רק שינית את שם משפחתי אלא שכל הזהות שלי היתה לפתע מוגדרת על פי המערכת יחסים הזאת. וללא הקשר הזה כבר לא ידעתי מי אני?
מי אני ללא גבר? מה התפקיד שלי בעולם מה באתי להגשים כאן?
* * *
הטענה של קואלט דאולינג היא כי הכוח העיקרי הבולם נשים הוא הרצון העמוק לזכות בטיפול של אחרים – תלות אישית פסיכולוגית. לזה היא קוראת "תסביך סינדרלה" – רשת של גישות ופחדים מודחקים ברובם, המשאירה את הנשים כמעין צל, כשהן נסוגות משימוש מלא בכוח וביצירתיות שלהן. כמו סינדרלה, הנשים בימינו מצפות עדין לדבר חיצוני שישנה את חייהן.
כל עוד קיימת בהכרתנו התלות בגבר, כל מאגריי היצירתיות שלנו, כל הכוחות, כל הפוטנציאליים היצירתיים הרדומים, אינם מתעוררים לכלל פעולה. במקום, אנו מכלות את האנרגיה שלנו בקנאה והשוואתיות. כל אחת רוצה להיות המוצלחת ביותר, היפה והמושכת ביותר, כאשר בבסיס הדינמיקה הזו ישנה ההתניה הביולוגית להתחרות על תשומת לב הגבר.
כדי לפרוח, אנו צריכות להעביר את עצמנו תהליך של גמילה מה"סם" הפסיכולוגי – רגשי שאומר לנו שללא גבר אנו בודדות ולא מסוגלות לאהוב וליצור. האופן היחיד שבאמצעותו נשים יכולות לעשות את זה היא באמצעות תמיכה של נשים אחרות, כשכל אישה מעודדת את חברתה ליצירתיות ודוחפת אותה להגשים את הפוטנציאל הרדום שבתוכה, להפיח רוח חיים בכוחות הרדומים שבה.
לפי אנדרו כהן, מורה רוחני בינלאומי, נשים באמת יוכלו לפגוש אחת את השניה רק כאשר הן יהיו מוכנות לחבור יחד, מעבר לאגו, כלומר ילכו מעבר להתניות ביולוגיות וחברתיות על מנת לגלות מה יהיה הביטוי המואר של נשיותן. אז לדעתו הן יוכלו לחוות דרגה של אמון וחופש מהתעסקות-עצמית במידה שלא תיתכן כמעט בנוכחותם של גברים.
***
מה שראיתי, דרך התהליך האישי שלי הוא שחוסר ביטחונה של האישה נובע מהיותה מחוסרת אחוות נשים, ומשמר את התלותיות שלה. מתוך ראיה זו, קיבלתי החלטה לא להתבודד בתוך המשבר בו הייתי נתונה, אלא לעבור לגור עם חברה טובה, להיתמך על ידה ולפתוח את המרחב האינטימי שלי ושל ביתי אליה.
היום בדיעבד אני יכולה לומר שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. זה נראה לי אבסורד שבחברה שלנו כל כך הרבה נשים בוחרות לחיות לבד, לעיתים קרובות הן אף נושאות בנטל של לגדל את ילדיהן בגפן. עכשיו זה נראה כל כך טבעי בעיניי שעלינו לחבור זו לזו, לגור יחד וליצור מרחב אמיתי של תמיכה הדדית. במרחב זה, סביר להניח שהתלות שלנו בגבר הייתה מתפוגגת מאליה ותחושת התלישות הייתה מפנה את מקומה לתחושת ביטחון ומלאות.
אני לא פונה רק על נשים שחיות ללא גברים, האתגר הלא פחות גדול, הוא עבור נשים שחיות במערכות יחסים עם גברים, להיות מסוגלות למצוא את קיומן העצמאי. רק מתוך הגילוי המחודש של עצמיותנו נוכל לחבור לגברים מתוך כבוד עצמי ולהתחיל שותפות אמיתית עימם.
מריאן ויליאמס בספרה "ערכה של אישה" מוסיפה ומדברת על כך שמושא האהבה היחיד שניתן לסמוך עליו הוא אלוהים. בן הזוג המושלם הוא אלוהי. זו היא התנסות עצמית, תומכת וסלחנית לחלוטין. עד שנכיר בכך, נמשיך לחפש משענת בגברים שאין ביכולתם לספקה. בימינו, רוב הגברים כמו גם רוב הנשים, פגועים. החיפוש אחר אדם שאינו שרוי בכאב, אין בו היגיון, עד שאנו עצמנו נירפא מליקויי התפקוד שלנו. משמעות הדבר שאין בן זוג שבידו להצילנו, לשחררנו או להעניק משמעות לחיינו. מקור ההצלה השחרור והמשמעות נמצא בתוכנו.
דרך טיפול בתנועה ניתן לגלות את החופש הפנימי והנתיב שלנו לחיים ללא תלות בגבר גם בתוך זוגיות וגם ללא זוגיות.
