הגל השלישי של הפמיניזם ופוסט-פמיניזם

בסוף המאה העשרים מתחיל הגל השלישי של הפמיניזם שנקרא גם הפוסט פמיניזם, הנשים בשלב הזה יותר פרקטיות 

ופחות אידיאולוגיות ממה שהיו קודמותיהן בגל השני. 

הן לא רוצות מרכז לנשים באוניברסיטה, הן רוצות להיות מנכ"ליות ונשים יזמיות. 

הן לא רוצות אחוות נשים, הן רוצות עצמאות, חופש והכי הרבה אפשרויות שאפשר.

טלי רוזין בספרה "מה זה בכלל פמיניזם?" מסבירה את המשמעות של להיות פוסט פמיניסטית היא טוענת 

שזה עניין של סגנון אישי ובחירה אישית. הרעיון של הפוסט פמיניזם הוא שכל אחת תחיה על פי בחירותיה, 

ולא פחות חשוב תיתן לאחרות לחיות על פי בחירותיהן. אין אחווה, יש אינדיווידואליות. 

על פעילות חברתית מאורגנת אין מה לדבר וזה גם ההבדל העקרוני בין הגל השלישי של הפמיניזם לבין הגל השני של הפמיניזם, 

בין ביחד ולחוד. רוזין מעבירה ביקורת על גישה זו באומרה "יש בפוסט פמיניזם משהו שנראה כאילו הוא השחרור האמיתי. 

כאילו באמת הכל פתוח , כאילו להיות אישה זה רק כיף וכאילו אפשר לבעוט בכול ולהסתדר לבד". (טלי רוזין)

קארן לרמן, מחברת הספר "ליפסטיק כתנאי הכרחי" כמו פוסט פמיניסטיות אחרות, 

מאמינה שהיא כבר לא זקוקה להגנה חברתית, 

שכל אישה יכולה לקחת אחריות על חייה, על נפשה ועל גופה, ושהפמיניסטיות יפסיקו 

כבר להגיד לה איך ועם מי היא צריכה לדבר, ואיך היא צריכה להיראות. 

לדעתה הפמיניסטיות הדגישו את מרכיב הקורבן בחיי הנשים. 

הפוסט פמיניסטיות בוחרות לשים את הדגש על עמדות הכוח שלהן.

המקום שבו הפמיניזם פרח במיוחד היה האוניברסיטאות. הפוסט פמיניזם לעומת זאת, 

עולה ומשגשג דווקא בטלוויזיה, מוקד התרבות הפופולרית. שם, בין האם.טי.וי לפרסומות, 

נולדות הגיבורות החדשות, נשים כמו מדונה – בטוחות ומלאות בעצמן, מפגינות כוח וישירות, 

מקלפות מעל הפמיניזם את העטיפה שלו וממלאות אותו בכל מה שהן מוצאות לנכון, מליפסטיק, 

מיני וחזיות פוש אפ ועד ויברטורים ומשכורות ענק. במילים אחרות, "האישי כבר לא פוליטי" 

אומרת קארן לרמן ובכך מרמזת על האופן בו אופי התרבות העכשווית השפיע על מאבק הנשים – 

כל אישה לעצמה, מנהלת מאבק עצמאי ומבודד למען חירותה שלה.

 הגל השלישי של הפמיניזם, המאופיין בנפרדות הסתיים ברגע שהגיעה מהפכת ה- me too ב- 2017, 

שהחזירה את הכוח לנשים בזכות ההתאגדות המשותפת, שהתאפשרה בעזרת הרשתות החברתיות.