ההיסטוריה הנשית עד לימנו
תור הזהב הנשי – העידן הפגאני ופולחן האלה (30,000 – 7,000 לפנה"ס)
ד"ר ריאן אייזלר חוקרת רב תחומית בעלת שם בין לאומי, משפטנית, עתידנית ומייסדת "המרכז ללימודי שותפות" בקליפורניה בספרה "הגביע והלהב" מאירה באור חדש ממצאים ארכיאולוגים מהתקופה הפאלאוליטית והניאוליטית, היא פוסלת את האופן בו פורשו ממצאים אלו עד היום ומציגה פרשנות אלטרנטיבית. מהר מאוד סיפרה הפך לשיח מרכזי ומקובל. במחקרה היא חושפת עדויות להתקיימותן של תרבויות פגאניות אשר סגדו לאלה, וניהלו פולחנים הקשורים ביסוד הנקבי אשר בטבע.
בתרבויות המטריארכליות הייתה הישות הנשית, המעניקה חיים, מקודשת. תרבויות אלה מוכרות כבר משנת 25,000 לפני הספירה, ולמעשה הן התקיימו עד אלפים בודדים לפני הספירה, כלומר פרק זמן ארוך בהרבה מהתרבות הפטריארכלית שלנו (תרבות הנתונה לסמכות אב-המשפחה, ותחת משטר של שליטה גברית במבנים החברתיים). בתרבויות אלה, שסגדו לישות הנשית בדמות האלה הגדולה, קשה למצוא עדויות כלשהן למלחמות, עוינות בין שבטים או סימונים טריטוריאליים על האדמה (אין זכר לכלי נשק או חומות). יחד עם זאת, מה שכן התגלה לחוקרים, הוא שפע של ממצאים של דברי אומנות המעידים על חגיגת החיים והמיניות ויחס של יראת כבוד אל הטבע ומחזורי החיים.
ההנחה הרווחת היא שפולחן האלה החל בשלב שבו עבר הקיום האנושי משלב של מאבק על הישרדות לחיים שבטיים מוגנים יחסית. באדם החל להתעורר הצורך למצוא משמעות בתהליכים שהוא עובר, והוא מצא את המענה בפלאי הלידה וביכולתם של הדברים לגדול. שני הנסים האלה – לידה וצמיחה נקשרו עם האישה: היא זו שילדה ונתנה חיים, היא זו ששתלה ודאגה למזון. הנשים יצרו ילדים מתוך גופן שלהן וגרמו ליצירת צמחים מגוף האדמה. שני היבטים אלה בחיי הנשים הביאו לתפיסתו של כוח הטבע ככוח נשי: אמא אדמה או אמא טבע.
דבר אחד שמשותף לכל הגרסאות התרבותיות של האלה הוא שהיא מעולם לא הייתה אישתו של איש. הייתה לה שליטה על המיניות שלה, היו לה הרבה מאהבים, ומכאן באה ההנחה שגם לנשים שחיו באותן תקופות הייתה תפיסה דומה לגבי נשיותן.
כבודם של הגברים, על אף שלא היו בעמדות שליטה באותה תקופה, נשמר. הנשים לא נהגו בגברים כפי שמאוחר יותר הגברים ינהגו בהן. המטריארכיה, שהיא צורה של התארגנות חברתית הרואה באישה את המרכז, הייתה שיוויונית בעיקרה.
פלישתם של שבטי לוחמים, טוענת אייזלר, שינו את אורח החיים הקיים. חולשתן היחסית של התרבויות החקלאיות אשר לא יכלו להגן על עצמן מפני הפולשים האלימים, הכריעה לבסוף את המאזן החברתי תרבותי. החוקים החדשים היו חוקי הציד, והם שהחלו את המגמה של שליטה גברית ואת המעבר לחברה כוחנית ולא מאוזנת.
סימון דה בובאר חוקרת צרפתייה בסיפרה המין השני (the Second Sex), אחד מהטקסטים החשובים ביותר שנכתבו על תפקידה של האישה בחברה, וללא ספק ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית, גורסת שתור הזהב הנשי אינו אלא מיתוס. בחקירתה היא תובעת את המושג האישה כ"אחר" – כלומר – כדבר שאינו בנורמה, שנמצא מחוץ למארג החברתי הנורמטיבי. היא אינה פוסלת את הממצאים בדבר התקיימותה של תרבות מטריאכלית, אלא שוללת את הפרשנות של עידן זה כעידן של עליונות נשית. דה בובאר טוענת לא היה קיים מעולם יחס של הדדיות בין המינים: אמא אדמה או אלה, לדידו של הגבר האישה לא דמתה לו. כוחה כונן מעבר לממלכת בני האנוש, ולפיכך הייתה מחוץ לממלכה הזאת, המורכבת מגברים בלבד. החברה הייתה מאז ומתמיד גברית, הכוח הפוליטי, הסמכויות הציבוריות או החברתיות היו שייכות מאז ומתמיד לגברים.
בין שהסדר החברתי הוא פטריארכלי, מטריארכלי, הדדי או לא מובחן, האישה נמצאת תמיד בחסות הגברים. גם כאשר הגבר מציב את האישה כמהותית, משום שהוא פוחד מכוחות הכישוף המסוכנים המצויים בידיה, בכל זאת הוא זה שמציב אותה ככזאת. למרות רוחות הפריון החודרות לתוכה, הגבר נותר אדונה כשם שהוא אדוניה של האדמה הפורייה. נגזר גורלה להיות משועבדת, בעולה ומנוצלת כמו הטבע, שאת פוריותו הפלאית היא מגלמת. היא זוכה ביוקרה, אך הגברים הם המעניקים לה את היוקרה הזאת, הם הכורעים ברך לפני ה"אחר", הם הסוגדים לאלה- האם. האלה האם נראית אמנם רבת עוצמה אך היא נתפסת ככזאת רק באמצעות מושגים שיצרה המודעות הגברית. לפיכך נשים מעולם לא היו קבוצה נפרדת שהתייצבה בפני עצמה מול ההתלכדות הגברית, ומעולם לא ניהלו יחסים ישירים ואוטונומיים עם הגברים.
